אלאונורה לוצקי:
«במה, קהל, אדרנלין – דרך חיי»
במהלך הקונצרט הנגנים מתקשרים עם הקהל בשפה אוניברסלית שאינה דורשת מילים או תרגום. מגוון הצלילים המוזיקליים הוא כרטיס הביקור של הכנר. אבל ככל שהצליל הזה יותר אקספרסיבי, כך מעניין יותר להמשיך ולהכיר את המבצע עצמו: עברו, מניעיו, רגשותיו, בחירות החיים שלו והשקפת עולמו. כאן אי אפשר לוותר על המילים.
בראיון זה, אלאונורה לוצקי מספרת על הסיפוק בעבודתה תחת שרביטו של זובין מהטה האגדי, על מתמטיקה גבוהה למוזיקאים, על נמנום בזמן הקונצרט, על הריקודים והדמעות של מאזינים ועל יכולתה «לסחוט מלימון לימונדה» במצבים מורכבים.
— אלאונורה, קיים ביטוי «לנגן כינור ראשון», כלומר להיות מנהיג. עד כמה התפקיד הזה קרוב ללבך, לא רק במקצוע, אלא גם בחיים?
אלאונורה לוצקי: — קרוב, ועוד איך! אני כל הזמן רוצה ליזום משהו חדש, לארגן פרויקטים משלי, להיות בתפקיד מוביל עד כמה שאפשר. מעולם לא הייתי כינור שני בחיי מאז ילדותי. אגב, כשנכנסתי לתזמורת הפילהרמונית הישראלית היה מקום רק בקבוצת כינור שני. אבל, כנראה, אי אפשר לברוח מעצמי. עברתי עוד שתי אודיציות כדי להתקבל לקבוצת כינור ראשון.
בילדותי אהבתי את הבמה ואת האוירה החגיגית של הקונצרטים, כשהופעתי בבגדים יפים וסרטים לבנים בשיער. הקהל מוחא כפיים ואני מרגישה כסולנית. אולם ,לעשות חזרות ולהתאמן לשיעורי נגינה ממש לא אהבתי. לכן המורה שלי הופתע מאוד ואמר להוריי: «וואו, היא מגיעה לשיעור חצי מוכנה אבל יוצאת לבמה כאילו לא היא!»
מאז, הקהל, הבמה, סרטים לבנים בשיער, אדרנלין – דרך חיי. במובן זה, מעט השתנה היום, רק הסרטים הלבנים נשארו בילדותי.
המורה שלי הופתע מאוד ואמר להוריי: «וואו, היא מגיעה לשיעור חצי מוכנה אבל יוצאת לבמה כאילו לא היא!»
— מי לימד אותך לשמוע מוזיקה?
— גדלתי במשפחה עם גנים מוסיקליים חזקים. למרות העובדה שההורים שלי היו מהנדסים, תמיד נוגנה בבית מוסיקה קלסית ברקע. אף על פי שגרנו בעיר קטנה באוקראינה, סֵבֵרוֹדוֹנֵצק, שהיום, למרבית הצער, נהרסה כליל במלחמה באוקראינה, לאבא היה אוסף לא מבוטל של תקליטים. הקשבתי לביצועים הטובים ביותר של הקלאסיקות. מאוחר יותר הוריי התחילו לקחת אותי לקונצרים סימפוניים ולאופרות. בילדותי למדתי לפהק באולמות קונצרטים בלי לפתוח את הפה, אבל ההרגל לשמוע מוסיקה נותר בי לכל החיים.
— מה היה הגורם הקובע לבחירתך במקצוע זה?
— התגלו שאיפות. הייתי צריכה להשתתף בתחרות נגנים. אז החלטתי: » אני אראה לכולם!» התחלתי להתאמן במלוא התפוקה. כנראה שהשאיפות של כינור ראשון באותה תקופה התגלו בי. הזכייה בתחרות בגיל 14 חיזקה לי את הבטחון העצמי. מאוחר יותר קיבלתי השכלה אקדמית גבוהה באחד מבתי הספר למוסיקה הטובים בעולם — האקדמיה למוסיקה בסט. פטרבורג.
באותם זמנים מוסד חינוכי זה נחשב יוקרתי ברמה של ג’וליארד או בית הספר מנהטן בניו יורק.
כיום הרבה השתנה אבל בעולם המוסיקה יודעים שאנו, מוסיקאים מברה»מ לשעבר, יריבים שווי כוח עם עמיתינו המערביים. זאת, לדעתי, תחרות בריאה.
— הכשרה אקדמית נוטה למקם מוסיקאי בעולם הרמטי למדי, מופרד מכיוונים מוסיקליים מודרניים אחרים.
איך זה קרה שלרפרטואר שלך אין גבולות נוקשים של ז’אנרים?
— החיים נשאו אותי לז’אנרים שונים. אני אוהבת לעשות משהו נסיוני ולא סטנדרטי. כשהגעתי לארץ, ממש במקרה — החיים מורכבים מזיגזגים קטנים כאלו — שבועיים לאחר נחיתתי בארץ, התקבלתי לתזמורת ירושלים של רשות השידור. באותם ימים הייתי נערה לא מוכרת לאיש בעולם המוסיקלי של ישראל והייתי כנרת מספר 16 בתזמורת ירושלים. קרה, שהסולנית של אנסמבל «המאה 21» שברה יד. המנהל של האנסמבל פנה אליי בבקשה להחליפה בדחיפות. וכך הפכתי לכנרת הראשונה של האנסמבל ל — 11 השנים הבאות.
החיים נשאו אותי לז'אנרים שונים. אני אוהבת לעשות משהו נסיוני ולא סטנדרטי
— האם זו היתה תחילתה של קריירה בלתי צפויה עבורך?
— כן, ביצענו מוסיקה נסיונית שאפשר להשוותה למתמטיקה גבוהה עבור מוסיקאים. מבין המלחינים המפורסמים ביותר למשל שניטקה. בוצעו יצירות של מלחיני סוף המאה העשרים ובני דורנו – גאורגי ליגיטי ותומס אדס.
ראוי לומר שבישראל יש קהל מאוד מצומצם לקונצרטים של מוסיקה מודרנית. זו לא מוסקבה, סנט פטרבורג או ניו יורק, ולמרות זאת היו מאזינים גם לזה. לפעמים זה מעניין, לפעמים משעמם אבל היו גם יצירות מופת של ממש. אחד הפרויקטים המגניבים, למשל, כשביצענו אופרת מין עם מפיק פיני בשיתוף פעולה עם האופרה הלאומית של פינלנד. המוסיקה היתה גאונית אבל על הבמה התרחשו דברים כל כך משונים ו-«מגונים» עבור סוף שנות התשעים כך שחלק מהקהל עזב את האולם בתמיהה.
— על פי המלחין המודרני אנטון בטגוב, מוזיקה היא «האמצעי הטוב ביותר להאריך את מצב התודעה מעבר לדואליות». מה המשמעות של מוזיקה עבורך?
— לעתים קרובות מוזיקאים מקצועיים, לאחר שנים רבות של האזנה לעצמם ולימודים אינסופיים, מתחילים לאבד את תחושת השמחה האמיתית מהמוזיקה, ולעתים רחוקות הולכים לקונצרטים מוזיקליים כמאזינים.
למרות זאת, אתמול, למשל, האזנתי לאופרה «איידה» מאת ורדי. המוזיקה הגאונית הזו החזירה אותי למצב שבו אני יכולה לשמוע אותה כאדם «מן השורה». נזכרתי באיזו עוצמה מוזיקה יכולה להשפיע על רגשות. כנראה הייעוד שלנו כמבצעים טמון בזה. לפעמים בקונצרטים, בזמן הפסקות, אני מסתכלת על פני הקהל באולם: אחד כבר ישן, השני מביט על מסך הטלפון, ופתאום אני מבחינה באדם שעיניו בורקות. ערב אחד הבחנתי בחייל שדמעות זלגו מעינייו כאשר נוגן הפרלוד של שופן. באותו רגע, חשבתי, «בשביל זה אנו כאן».
למרות העובדה שנגנים בדרך כלל מודאגים יותר אם כל הצלילים נשמעים נקיים, מוזיקה אינה על הטכניקה המושלמת אלא כדי לגרום לחייל להזיל דמעה.
— ההבדל ביחס למוזיקה בין אנשי מקצוע למאזינים נשמע פרדוקסלי.
למרות העובדה שנגנים בדרך כלל מודאגים יותר אם כל הצלילים נשמעים נקיים, מוזיקה אינה על הטכניקה המושלמת אלא כדי לגרום לחייל להזיל דמעה
המיומנות של מוזיקאי מקצועי היא לשחזר את הנס הזה אינספור פעמים. יש אנקדוטה ידועה על הזמר בס המפורסם שאלאפין, ששיחק את סצינת הטירוף של בוריס גודונוב כך שכמה מהקהל התעלפו באקסטזה. אבל הוא יכול היה להפנות ראשו אחורה בכל רגע נתון אל עבר הכבאי שעמד מאחורי הקלעים ולהוציא לשון. הוא יכול היה להשיג את אותו האפקט שוב ושוב בזכות אמנותו.
— האם את מסוגלת לעשות אותו דבר כמוהו?
— לי זה קשה. כשאני מבצעת שלישייה מאת ברהמס, הרגשות מציפים אותי, ולא בטוח שאוכל להוציא את הלשון למישהו, כמו שאלאפין.
— סיפרת על מאזין שנרדם במהלך הקונצרט. איך היית מגיבה ליחס כזה לאמנותך? נניח שמכר שלך ייגש אלייך לאחר הקונצרט ויגיד לך שהוא ממש נרדם באולם וחלם חלום יפה.
— זה לא כל כך נעים לשמוע, אבל קרוב לודאי שהייתי מתבדחת שאני שמחה לעמוד לשירותו כי שינה בריאה זה טוב.
— ניגנת בתזמורת תחת שרביטו של זובין מהטה. מה המשמעות של החוויה הזו עבורך?
— הוא הוביל את התזמורת במשך חמישים שנה — זהו שיא גינס. זה היה הוא שעיצב את התזמורת הפילהרמונית הישראלית כהרכב מוסיקלי יוצא דופן. בזכותו זכתה תזמורתנו למוניטין כזה, צליל מיוחד עם ברק וניצוץ. זובין מהטה הוא זה שבזכותו יש לתזמורת את הניצוץ הזה. אוזנו היתה מכוונת למצוא את האינדיבידואליות של הנגנים המתחרים באודיציות. מסורת זו עדיין עימנו עד עצם היום הזה. זובין מהטה – האיש בה»א הידיעה, » דער מענטש» כמו שאומרים באידיש.
זובין מהטה נולד בהודו הרחוקה, אך נשמתו נקשרה לארצנו ולעמנו. בימים הקשים בזמן המלחמות בארץ, הוא עזב הכל וטס לכאן. זוכרת אני את נאומיו בחו»ל שדמעות זלגו מעיניי בשל כנותם ותעוזתם.
במונחים מקצועיים, הוא אמן אמיתי של יצירות גדולות ושל יצירות קלילות גם כן. בזכותו זכינו להופעות עם מיטב הסולנים בעולם. כולם שאפו לנגן תחת שרביטו. כולם רצו שבקורות החיים שלהם תהיה השורה: «..תחת שרביטו של זובין מהטה».
-הוא הוביל את התזמורת במשך חמישים שנה- זהו שיא גינס. זה היה הוא שעיצב את התזמורת הפילהרמונית הישראלית כהרכב מוסיקלי יוצא דופן
זובין למד בווינה ובזכותו הכרתי לעומק יצירותיו של ברוקנר ומאהלר. הוא הצליח להעביר לנו, המוסיקאים, את הפרשנות שלו ליצירות ואת המחשבה הפילוסופית של המלחין. זהו כשרון מיוחד המבוסס על חוכמה ונסיון מוסיקלי.
אני זוכרת את הקונצרט האחרון שלו עם התזמורת כשביצענו את אחת הסימפוניות של מאהלר. בסיום ההופעה היה רגע קפוא בו הרים את ידיו מעלה ועל לחייו זלגו דמעות… כמה חבל שעידן זובין מהטה תם עבור התזמורת. ועבורי כמוסיקאית היה זה אושר מוחלט לעבוד עם המנצח המבריק הזה כעשרים שנה.
— ומה היה הקונצרט הגרנדיוזי בחייך?
— אינני יכולה להצביע על קונצרט אחד ויחיד. בזמן עבודתי כמשנה לנגן ראשון בתזמורת ירושלים רשות השידור, הרגשתי אושר במהלך ביצוע קונצרט חגיגי בגרמניה עם תזמורת רדיו בוואריה בניצוחו של מאסטרו לורן מאזל.
בסוף שנות התשעים, נגנים מובילים בתזמורת ירושלים קיבלו כלי אספנות. ניגנתי את קונצ’רטו לכינור מאת סיבליוס בכינור איטלקי מדהים. זאת היתה חוויה מיוחדת במינה.
יש לי גם זכרונות חדים מהקונצרט בלוס אנג’לס כבר במסגרת התזמורת הפילהרמונית בזמן סיור הופעות עם לורן מאזל. ביצענו את הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון, וכשסיימנו לנגן, חשבתי לעצמי: » וואו, זה היה כמו טיסה על קולית, בנשימה אחת!»
אחת ההופעות הגדולות שזכורה לי היה הקונצרט בבואנוס איירס, כשהוחלט לבצע בפארק קונצרט הפתוח לקהל הרחב. לקונצרט הגיעו רבבות אנשים. במהלך הקונצרט החל לרדת גשם חזק עם סופות רעמים חזקןת וזה הגביר את העוצמה הרגשית. היה ניכר שזובין נהנה מהתפאורה שהטבע יצר לו. בסוף הערב ביצענו טנגו ארגנטינאי ולפתע הזוגות המבוגרים החלו לרקוד באופן ספונטני!! לראות איך אנשים אלה רוקדים באלגנטיות כשהטנגו טבוע בדמם, היה מענג ומרגש.
— כל המוזיקאים בעולם חוו חוויה חסרת תקדים במהלך המגיפה, כאשר קונצרטים בוצעו ללא קהל או בוטלו. איך הצלחת לעבור את התקופה הזו?
— את יודעת, יש משל מפורסם על שני צפרדעים שנפלו אל תוך קנקן שמנת, אחת מהן החלה לשקוע והשנייה חצבה את החמאה והצליחה לצאת. כמו כן לאחר שישבתי זמן מה בבית, בתחילה נגנתי סולמות וזה העציב אותי טוטאלית. החלטתי שעליי לעשות משהו אחר. תפרתי ארבע שמלות, למדתי לגזור ולתפור מאפס. אבל עדיין כל זה לא שלי. לא ניתן היה לקיים קונצרטים בפנים אלא רק בחוץ. ואז חשבתי לעצמי מדוע לא לארגן קונצרטים באויר הפתוח ביקב? בישראל עושים יין מצוין ויש הרבה יקבים קטנים בארץ. רעיון זה משלב שלושה דברים שאני אוהבת: יין, מוסיקה וטבע. כתוצאה מכך, יחד עם פסנתרנית יצרנו תכנית שכללה מוסיקה קלאסית, יצירות של אסטור פיאצולה ובוסה נובה ברזילאית. סיפרנו לקהל על היצירות ועל הכלים, והם שתו יין ונהנו. זה היה מדהים! רבים התגעגעו לארועי תרבות במהלך הסגר ושמחו להיות שוב בקונצרט. לאחר זאת ארגנתי עוד פרויקט ביקב, הפעם עם נבל. יחד עם נגנית הנבל של הפילהרמונית, יוליה רבינסקי, הכנו תכנית מאוד מעניינת.
בנוסף, נזכרתי שבנוסף לכינור אני גם אוהבת שפות. אני יודעת רוסית, אוקראינית, אנגלית, עברית וספרדית. בזמני הפנוי התחלתי ללמד עברית למתחילים. זה היה נסיון מסוג אחר, הזדמנות לנסות תחומים שונים ולממש את עצמי בפורמטים חדשים. געגועים לאולמות ולקהל היה דבר הקשה ביותר. המגיפה הראתה לנו שללא הופעות נגזר עלינו, כמוסיקאים, לחיות ללא אויר לנשימה. במקביל, השתכנעתי שהגישה שלי לסחוט לימון ללימונדה עובדת טוב, למרות ההפתעות שהחיים מציבים בפנינו.
"השתכנעתי שהגישה שלי להפוך לימון ללימונדה עובדת טוב, למרות ההפתעות שהחיים מציבים בפנינו"
— בתחילת שיחתנו הזכרת את הפרויקטים שלך , תפרטי בבקשה.
— אנו מופיעים מזה כבר הרבה זמן יחד עם קולגות שלי בהרכבים שונים בקונצרטים קאמריים: דואו, שלישייה, רביעייה. בדרך כלל אנו מבצעים את מה שאוהבי המוסיקה הקלאסית מעדיפים. אנו תמיד מכינים תכנית ספציפית לאירוע מסוים. לדוגמה, אם אנו מנגנים קונצרט עבור שגרירות אוסטריה, אז התכנית, בודאי, תהיה קשורה לשמותיהם של מלחינים אוסטרים מפורסמים ברוח המוסיקה הוינאית.
באופן כללי, אנשים מעדיפים להקשיב למה שהם כבר מכירים. לכן, אנו לרוב מבצעים את הקלאסיקה. לפעמים קלאסיקות של ג’אז-גרשווין, אלינגטון, ארמסטרונג. כמו גם מוסיקה מסרטים, כגון, אניו מוריקונה, ג’ון וויליאמס שהם גאונים בז’אנר שלהם.
— האם יש לך קריטריונים משלך לביצועים מושלמים?
— אוי, זה קשה מאוד. כשאני מנגנת אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. קורה שלאחר קונצרט, חצי מהלילה אני מנתחת מדוע ניגנתי בצורה זו קטע זה או אחר, למרות שניתן היה לנגן בצורה טובה יותר. לדעתי , אמן שתמיד מרוצה מעצמו זו בעיה. התרגלתי לנסות לשפר ביצועים באופן תמידי. אני יכולה לשבח את עצמי רק כשאני רואה באולם עיניים קורנות, פנים מלאות רגשות. בשביל זה אנו עולים לבמה.
מחבר הטקסט: מריה טרוקאי